געגועים
✈
רחוקים מהמשפחה.
רחוקים מהחברים.
רחוקים מהבית, מהמוכר, מהרגיל.
ואז, מתחילים לחלחל להם הגעגועים. לרוב זה לא תוקף בבת אחת. זה לוקח זמן. בהתחלה אפילו לא מרגישים שזה מתחיל. הנה אני יושבת לי כאן עם הטלוויזיה האמריקאית שלי, רואה שוב את תחזית מזג האוויר בפעם האני לא יודעת כמה בשעה האחרונה, וחושבת - או... היה נחמד לראות עכשיו ארץ נהדרת.
טוב.. אבל זה לא געגוע...
זה סתם... רצון.. תחושה... אני לא מתגעגעת! כל כך טוב ורגוע כאן!
שותה כוס קפה, לוגמת לאטי, מסתכלת דרך החלון, ונזכרת בחבורת החכמים שלי מהעבודה. בכמויות הבלתי נדלות של קפה שזרמו להם, בשיחות שיכלו להימשך ולהימשך על כל נושא שבעולם, בסיפורים המטורפים, המצחיקים, המשוגעים וגם בסיפורים הרגילים שהיו לכל אחד לספר... ממשיכה לשתות קפה ומתחילה להתגעגע...
נוסעת עם הבנות באוטו, מתבוננת על השמים הכחולים - וחושבת - או... מתי בפעם האחרונה נסענו לבקר את אמא שלי או את ההורים של חנן... ברדיו מתנגן איזה שיר מלנכולי, ואני שוקעת לי בגעגועים. כן - זה כבר ממש געגוע, לא סתם מחשבות - אני מתגעגעת..
"אמא, מה קרה..?" רומי הרגישה שלי שואלת
"אני קצת עצובה וקצת מתגעגעת" אני עונה
"אמ, מותר לך להיות עצובה. אני גם מאד מתגעגעת" רומי אומרת
"למי את מתגעגעת רומי'לה?"
"לסבא אבי ולסבתא תמי ולדודה מיטל ולמיה ולאלה ולכרמית גם. וגם לסבתא ורדה היא מאד חמודה".
"סבתא באמת מאד חמודה"
"והיא גם מאד אוהבת אותי" רומי מוסיפה
"זה נכון" אני אומרת, מחויכת, "גם אני מאד אוהבת אותך"
זה מוזר - הדברים הקטנים שפתאום מציתים את פתיל הגעגוע. ואז הגעגוע נשאר לו - דולק לו - לדי הרבה זמן. ובגעגוע הכל היה מושלם ויפה וטוב. הוא נשאר ככה, גורם לך לרצות לחזור לשם. עד שמישהו בא ונושף עליו או שנכנסת איזו רוח סערה והוא נכבה לקצת אבל לא נעלם לגמרי, פשוט קצת מתעמעם...
עד לפעם הבא שמשהו יצית בי געגוע,
בגעגועים לכולם,
רותי
רחוקים מהמשפחה.
רחוקים מהחברים.
רחוקים מהבית, מהמוכר, מהרגיל.
ואז, מתחילים לחלחל להם הגעגועים. לרוב זה לא תוקף בבת אחת. זה לוקח זמן. בהתחלה אפילו לא מרגישים שזה מתחיל. הנה אני יושבת לי כאן עם הטלוויזיה האמריקאית שלי, רואה שוב את תחזית מזג האוויר בפעם האני לא יודעת כמה בשעה האחרונה, וחושבת - או... היה נחמד לראות עכשיו ארץ נהדרת.
טוב.. אבל זה לא געגוע...
זה סתם... רצון.. תחושה... אני לא מתגעגעת! כל כך טוב ורגוע כאן!
שותה כוס קפה, לוגמת לאטי, מסתכלת דרך החלון, ונזכרת בחבורת החכמים שלי מהעבודה. בכמויות הבלתי נדלות של קפה שזרמו להם, בשיחות שיכלו להימשך ולהימשך על כל נושא שבעולם, בסיפורים המטורפים, המצחיקים, המשוגעים וגם בסיפורים הרגילים שהיו לכל אחד לספר... ממשיכה לשתות קפה ומתחילה להתגעגע...
נוסעת עם הבנות באוטו, מתבוננת על השמים הכחולים - וחושבת - או... מתי בפעם האחרונה נסענו לבקר את אמא שלי או את ההורים של חנן... ברדיו מתנגן איזה שיר מלנכולי, ואני שוקעת לי בגעגועים. כן - זה כבר ממש געגוע, לא סתם מחשבות - אני מתגעגעת..
"אמא, מה קרה..?" רומי הרגישה שלי שואלת
"אני קצת עצובה וקצת מתגעגעת" אני עונה
"אמ, מותר לך להיות עצובה. אני גם מאד מתגעגעת" רומי אומרת
"למי את מתגעגעת רומי'לה?"
"לסבא אבי ולסבתא תמי ולדודה מיטל ולמיה ולאלה ולכרמית גם. וגם לסבתא ורדה היא מאד חמודה".
"סבתא באמת מאד חמודה"
"והיא גם מאד אוהבת אותי" רומי מוסיפה
"זה נכון" אני אומרת, מחויכת, "גם אני מאד אוהבת אותך"
זה מוזר - הדברים הקטנים שפתאום מציתים את פתיל הגעגוע. ואז הגעגוע נשאר לו - דולק לו - לדי הרבה זמן. ובגעגוע הכל היה מושלם ויפה וטוב. הוא נשאר ככה, גורם לך לרצות לחזור לשם. עד שמישהו בא ונושף עליו או שנכנסת איזו רוח סערה והוא נכבה לקצת אבל לא נעלם לגמרי, פשוט קצת מתעמעם...
עד לפעם הבא שמשהו יצית בי געגוע,
בגעגועים לכולם,
רותי
ואני כבר מתגעגעת אליכם
השבמחק