שיחה בספריה
✈📖
"בת כמה היא?" שאל אותי אבא לילדה חמודה שרדפה אחרי גאיה (שישבה בעגלה) וניסתה לגעת לה בקוקו
"בת..." לקח לי רגע להמיר את השנים לחודשים "17 חודשים" אמרתי - כי ככה אומרים כאן באמריקה
"אה - הוא אמר.. שלי בת..." גם לו לקח איזה רגע... "19 חודשים..."
"מאיפה אתם?" שאלתי
"מסוריה" הוא ענה
"אז אנחנו שכנים" אמרתי - וראיתי לפי המבט שלו שהוא לא ממש מבין.. "אנחנו מישראל" הוספתי
"אתם גרים פה? או בביקור?"
"עברנו לכאן" עניתי "ואתם?"
"גם גרים פה - עברנו לפני 11 שנים" ואחרי שתיקה קצרה הוסיף " אני יכול לשאול אותך משהו, שמאד מעניין אותי לדעת, אבל את לא חייבת לענות?"
"כן" אמרתי, וכבר הייתי מוכנה נפשית לאיזו שאלה על הכיבוש, או על תנאי המחיה בעזה...
"איך החיים בישראל? את חושבת שאם הייתה ניתנת לכל אדם בישראל הזדמנות להגר לארצות הברית, איזה אחוז היו בוחרים לעבור? אני שואל כי כשאני עברתי, וזה היה לפני 11 שנים, כן? היום בטח לפחות 80% היו רוצים לעבור עם המצב הנוכחי בסוריה... אבל אז - כשעברתי, נראה לי ש-60% היו רוצים לעבור. ואיך זה בישראל?"
"אממ... האמת שלא חשבתי על זה... אני חושבת שהחיים בארץ טובים! אנשים חיים טוב! יש דברים שאפשר לתקן, כמו יוקר המחיה, ושחיתות.. אבל בסך הכל חיים טוב!" זה לא שהמנהיג שלנו מבצע רצח עם... "לא יודעת לגבי אחוזים... זו שאלה טובה..." עניתי מחוייכת. ניצלתי משאלת הכיבוש... "יש לכם כאן משפחה?" שאלתי
"לא. כולם בסוריה..." הוא ענה
"מאיפה בסוריה?" שאלתי
"בדמשק. יחסית עוד חיים בסדר. אבל המצב שם נוראי. פשוט מחריד."
"באמת נוראי. זו כזו צביעות שכל העולם רואה מה שקורה שם ומתעלם..."
"כן. תאמיני לי - אם לא היו לי שני הילדים שלי - הייתי ישר חוזר לסוריה, ומתחיל להילחם, ובטח גם הייתי מת שם."
האמנתי לו.
"אבל המדינה היחידה שיכולה באמת לפתור את זה זו ארצות הברית, לכל שאר המדינות אין את העוצמה המספקת" אמר בידענות
"גם לא לאירופה או לרוסיה?" עניתי
"בעיקר לא לרוסיה! הרוסים הם טיפשים ולא יודעים לעשות כלום" ענה חוקר האומה הרוסית "תחשבי על זה - מה כבר הרוסים ייצרו? שום דבר!"
עוד שתיקה שבה הצלחתי לחשוב בעיקר על האנטיוירוס של קספרסקי, אבל החלטתי שלא לתת את הדוגמא הזו לפאר היצירה הרוסית...
"במה את עובדת?"
"אני אמא במשרה מלאה" עניתי "ואתה?"
"אני מהנדס אזרחי. בעיקר פרויקטי בניית כבישים".
"וואו" אמרתי. קצת מתחילה להתעייף מהשיחה, ומלנסות לקלוט בעין אחת את רומי שלבינתיים הצליחה למצוא מחשב פנוי בדיוק ליד הבן שלו, ולוודא בעין השניה שהבת שלו לא מכניסה לגאיה את האצבע עמוק מדי לתוך האף.
"מאיפה את בארץ? איזה דור את בארץ?"
"אני במקור מירושלים, דור שני בארץ" עניתי
"ומה את חושבת על הכיבוש? על זה שגירשתם אנשים מהבתים שלהם? אני שואל כי בסוריה, היו לי שכנים שגרו בירושלים.."
"אה באמת?" עניתי, כי פשוט לא היה לי כוח להגיב בצורה אחרת..
"עוד 5 דקות הספריה נסגרת!! עוד 5 דקות הספריה נסגרת!!" הספרנית התורנית עברה והודיעה.
"טוב - אז שיהיה לכם בהצלחה! הילדים שלך מקסימים!"
"תודה, ותודה על השיחה!"
ד"ש,
רותי
"בת כמה היא?" שאל אותי אבא לילדה חמודה שרדפה אחרי גאיה (שישבה בעגלה) וניסתה לגעת לה בקוקו
"בת..." לקח לי רגע להמיר את השנים לחודשים "17 חודשים" אמרתי - כי ככה אומרים כאן באמריקה
"אה - הוא אמר.. שלי בת..." גם לו לקח איזה רגע... "19 חודשים..."
"מאיפה אתם?" שאלתי
"מסוריה" הוא ענה
"אז אנחנו שכנים" אמרתי - וראיתי לפי המבט שלו שהוא לא ממש מבין.. "אנחנו מישראל" הוספתי
"אתם גרים פה? או בביקור?"
"עברנו לכאן" עניתי "ואתם?"
"גם גרים פה - עברנו לפני 11 שנים" ואחרי שתיקה קצרה הוסיף " אני יכול לשאול אותך משהו, שמאד מעניין אותי לדעת, אבל את לא חייבת לענות?"
"כן" אמרתי, וכבר הייתי מוכנה נפשית לאיזו שאלה על הכיבוש, או על תנאי המחיה בעזה...
"איך החיים בישראל? את חושבת שאם הייתה ניתנת לכל אדם בישראל הזדמנות להגר לארצות הברית, איזה אחוז היו בוחרים לעבור? אני שואל כי כשאני עברתי, וזה היה לפני 11 שנים, כן? היום בטח לפחות 80% היו רוצים לעבור עם המצב הנוכחי בסוריה... אבל אז - כשעברתי, נראה לי ש-60% היו רוצים לעבור. ואיך זה בישראל?"
"אממ... האמת שלא חשבתי על זה... אני חושבת שהחיים בארץ טובים! אנשים חיים טוב! יש דברים שאפשר לתקן, כמו יוקר המחיה, ושחיתות.. אבל בסך הכל חיים טוב!" זה לא שהמנהיג שלנו מבצע רצח עם... "לא יודעת לגבי אחוזים... זו שאלה טובה..." עניתי מחוייכת. ניצלתי משאלת הכיבוש... "יש לכם כאן משפחה?" שאלתי
"לא. כולם בסוריה..." הוא ענה
"מאיפה בסוריה?" שאלתי
"בדמשק. יחסית עוד חיים בסדר. אבל המצב שם נוראי. פשוט מחריד."
"באמת נוראי. זו כזו צביעות שכל העולם רואה מה שקורה שם ומתעלם..."
"כן. תאמיני לי - אם לא היו לי שני הילדים שלי - הייתי ישר חוזר לסוריה, ומתחיל להילחם, ובטח גם הייתי מת שם."
האמנתי לו.
"אבל המדינה היחידה שיכולה באמת לפתור את זה זו ארצות הברית, לכל שאר המדינות אין את העוצמה המספקת" אמר בידענות
"גם לא לאירופה או לרוסיה?" עניתי
"בעיקר לא לרוסיה! הרוסים הם טיפשים ולא יודעים לעשות כלום" ענה חוקר האומה הרוסית "תחשבי על זה - מה כבר הרוסים ייצרו? שום דבר!"
עוד שתיקה שבה הצלחתי לחשוב בעיקר על האנטיוירוס של קספרסקי, אבל החלטתי שלא לתת את הדוגמא הזו לפאר היצירה הרוסית...
"במה את עובדת?"
"אני אמא במשרה מלאה" עניתי "ואתה?"
"אני מהנדס אזרחי. בעיקר פרויקטי בניית כבישים".
"וואו" אמרתי. קצת מתחילה להתעייף מהשיחה, ומלנסות לקלוט בעין אחת את רומי שלבינתיים הצליחה למצוא מחשב פנוי בדיוק ליד הבן שלו, ולוודא בעין השניה שהבת שלו לא מכניסה לגאיה את האצבע עמוק מדי לתוך האף.
"מאיפה את בארץ? איזה דור את בארץ?"
"אני במקור מירושלים, דור שני בארץ" עניתי
"ומה את חושבת על הכיבוש? על זה שגירשתם אנשים מהבתים שלהם? אני שואל כי בסוריה, היו לי שכנים שגרו בירושלים.."
"אה באמת?" עניתי, כי פשוט לא היה לי כוח להגיב בצורה אחרת..
"עוד 5 דקות הספריה נסגרת!! עוד 5 דקות הספריה נסגרת!!" הספרנית התורנית עברה והודיעה.
"טוב - אז שיהיה לכם בהצלחה! הילדים שלך מקסימים!"
"תודה, ותודה על השיחה!"
ד"ש,
רותי
נורא מעניין. חבל שלא המשכתם...
השבמחק